<h1>סמ"ג לאוין סימן שט"ו</h1>
<h2>דף יד.</h2>
אין מומין פוסלין בעוף ולא נקבות שנאמר (ויקרא כ"ב י"ט) תמים זכר בכבשים וגומר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות (תו"כ אמור פרשתא ז' ה"ב), במה דברים אמורים במומין קטנים אבל מחוסר אבר פסול, וכן אם נולד בו אחד מן הטרפות שאוסרין אותה באכילה הרי זה נפסל לקרבן (ע"פ רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' א' ע"ש).
<h2>דף כח.</h2>
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואף על פי שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין [את] הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו, נשחטה ונמצאת טרפה הרי זו תצא לבית השריפה, וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיים חסר אף על פי שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא [לה] שלש כוליות או שני טחולים פסולה (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' י'—י"א).
הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אף על פי שאין בהן מום שנאמר (ויקרא כ"ב כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד, שור או כשב פרט לכלאים (בכורות נ"ז א') לא שיהא מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו (רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' ד' ע"ש). הנדמה הרי הוא פסול כבעל מום כיצד כגון רחל שילדה מין עז (ע"פ הל' ה' שם).
וכן הרובע והנרבע והמוקצה לעבודה זרה והנעבד אף על פי שהם מותרין באכילה הרי הם פסולין לגבי מזבח (רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' ו'), כדתניא בתורת כהנים אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א' ב') יכול חיה בכלל תלמוד לומר בקר וצאן, מן הבהמה ולא כולה להוציא הרובע והנרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית, כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר להוציא את הטריפה (לשון רש"י בפירוש עה"ת), ועוד אמר הכתוב (ויקרא כ"ב כ"ה) כי משחתם בהם מום בם, ודורש בברייתא אחרת כל שיש בו השחתה הרי הוא כמום, ובערוה הוא אומר כי השחית כל בשר את דרכו, ובעבודה זרה כתיב כי שחת עמך (ע"פ הל' ו' שם ע"ש), ומדאסרינהו רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי (תמורה כ"ט א'), ושתי ברייתות אילו מביאן בתמורה פרק כל האסורין (כ"ח ב').
אין צריך לומר ברובע ונרבע וכיוצא בהן שאסורין לגבי המזבח אלא כשהן מותרין להדיוט כמו על פי עד אחד או על פי הבעלים (ע"פ רמב"ם איסורי מזבח פ"ד הל' ב').
<h2>דף ל:</h2>
כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרים חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם שאם נעבד[ה] בה עבירה או המיתה כשהיא מעוברת וולדן אסור (ע"פ רמב"ם איסורי מזבח פ"ג הל' י"ב—י"ג) כדאיתא בפרק כל האסורין במסכת תמורה.
<h2>דף לא.</h2>
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואף על פי שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין [את] הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו, נשחטה ונמצאת טרפה הרי זו תצא לבית השריפה, וכן אם נמצא אבר מאבריה הפנימיים חסר אף על פי שאינה טרפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא [לה] שלש כוליות או שני טחולים פסולה (רמב"ם איסורי מזבח פ"ב הל' י'—י"א).
